לפני 15 שנים מסעדת שונקא המיתולוגית ננטשה בלב העיר. לפני 5 שנים הקולנוע של תלפיות ננטש. הכל התחיל באהבה לעיר ירושלים, העיר שגדלנו בה, העיר שגידלה אותנו. שנים צפינו בה הולכת ומתרוקנת – הצעירים עזבו, מבנים מפוארים נעזבו נטושים. הסאבלט נולד תוך חזון הפרחת השממה הירושלמית והפחת רוח צעירה של תרבות ואמנות בעיר בה אנו חיים ונושמים. כדי להפוך חזון למציאות הקמנו את פרויקט ה'סאבלט' – השתלטות על מבני רפאים והפיכתם למתחמי תרבות שוקקים של יצירה, עשייה ובילוי.
הסאבלט הראשון הפך את מסעדת שונקא הנטושה 15 שנה למרכז תרבות זמני, שם אירחנו מעל 150 אמנים שונים, ואלפי מבקרים בתערוכות, מסיבות ושלל אירועים. אחרי שעזבנו קם במקום גאסט האוס וחלל קבע לאמנים בשם ׳הפונדק׳. הסאבלט השני הפך את קולנוע ׳רב חן׳ הנטוש, תוך פחות מחודש למתחם יחיד מסוגו בארץ, ואולי בעולם כולו! קולנוע, גלריה, במת הופעות, רחבת ריקודים, מגלשה לא רק לילדים, חנות אמנות, מזנון, סלון ועוד חוויות. בסאבלט השני כבר השתתפו עשרות אלפי מבקרים, אחרי שעזבנו החלה הקמה של מרכז קבע למחול ותיאטרון.
בדרום מזרח ירושלים, לב אזור התעשייה תלפיות, יקום קניון תרבות זמני.
מרכז שוקק המבקש להפוך לתופעה ארוכת טווח.
לקראת סוף העשרים של המאה העשרים ואחת, נתכנסה יחדיו בניה ובנותיה היוצרות של ירושלים בירת ישראל, נחדור לרחם מסכי הקולנוע ונחדש את בהירותן.
בעת הזו, מסך לכל כיס לכל ילד, למה שמישהו יצא מהבית, נזכר ברגעי הפצעתו של קסם האור על ׳המסך הגדול׳, נתרפק על זכרון הפיכתן של ׳בתי הצפייה׳ להיכלי התרבות החדשים, ונשאל את עצמנו בעוז: למה אז (1919) כל בשורה חדשה שהגיעה ל׳ראינוע׳ הניעה את הכפר, ואילו היום (2019) בקושי אכפת לי מה העלתי לסטורי?
נשוב לרגע מאה שנה אחורה, נחזור לאותן רגעי שיא, ננטוש את ׳המסך הקטן׳, המכשיר המפצל, הרוטט, המבלבל, נתאחד לחודש הכנות לקראת הקניון הכי מופרך בישראל, נקרא בקול לכל חברותיה של התלתליסטים, ניצור יחדיו את בית התפילה החדש שירושלים זקוקה לו, נרים את ׳המסך גדול׳, נאזין לזמן שחלף, נפתח קולנוע אחר, בלי חוקים, בלי הפרדות ואולי גם בלי כסאות.
נזמינם לחזות בקסם ה׳סאבלט׳, נקרא לכל שפעת בניה המשוגעים של ציון, נאכל פופקורן ונתאהב, נזיע ונצרח, נבנה ונענה לקול הקורא, נשתולל ונשפוך אקונומיקה, נצחק ונקדח, נפצח גרעינים ונשכח. ואיך לא נתרגש? מאותה זריחת בוקר המפעפעת לתוככי הקלאב החדש.
לא עוד קניון, לא מפלצת נדל״ן, לא כזו שמנסה למכור את שאין בו עניין. ננסה לחזור בזמן, נציע זכרונות ונחלק חוויות, נמכור יצירות ונעניק רגשות, נחווה רגעים שלא ישובו לעולם, נחוש לרגע, שוב יחד, כולם.
או אז תשוב ירושלים לימי פארה, לא כניסיון חיקוי של מה ש׳פעם היה׳, יצירה מתוך בערה, זו החוברת למטמוני חוכמתה, של העיר הכי משוגעת בעולם.
״בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת.״